תומר דבורה – יא אלול

הַשְּׁנִיָּה מַחֲשַׁבְתּוֹ תִדְמֶה לְמַחֲשֶׁבֶת הַכֶּתֶר. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ חָכְמָה לֹא תִפְסוֹק תָּמִיד לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, וְהָרַע לֹא יִכָּנֵס בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רַחֲמִים גְּמוּרִים, וְאֵין שָׁם דִּין וְלֹא שׁוּם קוֹשִׁי כְּלָל, כָּךְ הָאָדָם תָּמִיד תִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ פְּנוּיָה מִכָּל דָּבָר מְכוֹעָר. וּכְמוֹ שֶׁהִיא סוֹד חָכְמָה תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְלֹא יֶחְסַר שׁוּם סוֹד תּוֹרָה, כָּךְ לֹא יִפְנֶה אֶל שׁוּם פְּנִיָּה חוּץ מִמַּחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה, וְלַחֲשׁוֹב בְּגַדְלוּת הָאֵל וּפְעוּלוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, וּלְהֵיטִיב, וְכַיּוֹצֵא. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִכָּנֵס זָר וּבָטֵל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. וְזוֹ הָיְתָה מַעֲלַת רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו. וְהִנֵּה כְּשֶׁהִפְרִיד רַבִּי יוֹסִי מַחֲשַׁבְתּוֹ מְעַט, כַּמָּה הוֹכִיחוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בזוהר פרשת ויקהל, רי"ז, ב': הַשְּׁלִישִׁית מִצְחוֹ לֹא יִהְיֶה בּוֹ קוֹשִׁי כְּלָל, אֶלָּא יִדְמֶה תָּמִיד לְמֵצַח הָרָצוֹן, שֶׁיִּרְצֶה אֶת הַכֹּל. אֲפִלּוּ שֶׁיִּמְצָא בְנֵי אָדָם כּוֹעֲסִים, יְרַצֵּם וְיַשְׁקִיטֵם בִּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב. שֶׁכֵּן מֵצַח הָרָצוֹן הוּא תָּמִיד רוֹצֶה וּמְרַצֶּה הַגְּבוּרוֹת וּמְתַקְּנָם, אַף הוּא יְרַצֶּה הַגִּבּוֹרִים הַמִּתְגַבְּרִים בְּכַעֲסָם, וְהוּא יְנַהֲלֵם בְּרָצוֹן טוֹב וִישַׁתֵּף שָׁם חָכְמָה גְדוֹלָה לְהַשְׁבִּית הַכַּעַס, שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר הַגְּבוּל וִיקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם, וְיַעֲשֶֹה דוּגְמָא לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִן הַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה בְּמִצְחָא דְּעַתִּיקָא וּמִשָּׁם מְרַצֶּה הַכֹּל. וְגַם יִמָשֵׁךְ לִהְיוֹת תָּמִיד נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁאִם מִדּוֹתָיו קָשׁוֹת מִצַּד אֶחָד עִם בְּנֵי אָדָם, לֹא יִתְרַצּוּ מִמֶּנּוּ. וְזֶה טַעַם הַמִּשְׁנָה (אבות פ"ג, מ"ג), "כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ": הָרְבִיעִית שֶׁיִּהְיוּ אָזְנָיו נוֹטוֹת תָּמִיד לִשְׁמוֹע הַטּוֹב, אָמְנָם שֵׁמַע שָׁוְא אוֹ הַמְגוּנֶה לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן כְּלָל, כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹד הַאֲזָנָה הָעֶלְיוֹנָה אֵין שׁוּם צַעֲקַת דִּין וְלֹא פְּגַם לָשׁוֹן הָרַע נִכְנַס שָׁם, כָּךְ לֹא יַאֲזִין אֶלָּא טוֹבוֹת וְהַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים, וּשְׁאָר דְּבָרִים הַמַּגְבִּירִים כַּעַס לֹא יַאֲזִין אֲלֵיהֶם כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ וְדִבּוּרוֹ וּלְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ נִכְנָס לְמַעְלָה, כָּךְ לֹא יִכָּנֵס אֵלָיו שׁוּם דָּבָר מְגוּנֶה, וְהַיְינוּ "לֹא תִשָּא שֵׁמָע שָׁוְא" (שמות כג א). כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר דִּבּוּר הַמְגוּנֶה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְאָזְנוֹ כְּלָל וְלֹא תִּהְיֶה קַשֶׁבֶת אֶלָּא אֶלָא דְּבָרִים הַטּוֹבִים: