תומר דבורה – יט אלול

פֶּרֶק רְבִיעִי: הֵיאַךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַבִּינָה, וְהוּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁאֵין דָּבָר חָשׁוּב כָּמוֹהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְתַקֶּנֶת כָּל פְּגָם. וּכְמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הַבִּינָה לְמַתֵּק כָּל הַדִּינִים וּלְבַטֵּל מְרִירוּתָם, כָּךְ הָאָדָם יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיתַקֵּן כָּל פְּגָם. וּמִי שֶׁמְּהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה כָּל יָמָיו, גּוֹרֵם שֶׁתָּאִיר הַבִּינָה בְּכָל יָמָיו, וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, דְּהַיְינוּ לִכְלוֹל עַצְמוֹ בְּבִינָה, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה, וִימֵי חַיָּיו מְעוּטָרִים בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה: וּרְאֵה, כִּי כְמוֹ שֶׁהַתְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנִּמְצָאוֹת, בְּסוֹד הַיּוֹבֵל, וַהֲרֵי שׁוֹרֶשׁ הַחִיצוֹנִים, סוֹד נְהַר דִּינוּר, הַנִּכְלָל בִּקְדוּשָׁה בְּסוֹד הַגְּבוּרוֹת, נִשְׁרָשׁ שָׁם וְיִתְפַּשֵּׁט מִשָּׁם וְיִקָּרֵא הִתְפַּשְׁטוּת חֲרוֹן אַף, וּבְסוֹד "וַיָּרַח ד' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בראשית ח כא) יַחֲזוֹר הַהִתְפַּשְׁטוּת הַהוּא אֶל מְקוֹרוֹ וְיוּמְתְּקוּ הַדִּינִים וְיִשְׁקוֹט הַחֲרוֹן וְיִנָּחֵם ד' עַל הָרָעָה, כָּךְ הָאָדָם בְּסוֹד תְּשׁוּבָתוֹ עוֹשֶֹה סוֹד זֶה. שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁהַתְּשׁוּבָה טוֹבָה לְחֵלֶק הַקְּדוּשָׁה שֶׁבְּאָדָם, אֶלָּא גַּם לְחֵלֶק הָרַע, שֶׁבּוֹ מִתְמַתֵּק, כְּעֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי קַיִן רַע הָיָה וּמִנָּחָשׁ הָיָה, וְנֶאֱמַר לוֹ (בראשית ד ז), "הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְֹאֵת" אַל תַּחֲשׁוֹב מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִצַּד הָרָע שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה, זֶה שֶׁקֶר. "הֲלֹא אִם תֵּטִיב" וְתַשְׁרִישׁ עַצְמְךָ בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה, "שְֹאֵת", תִּסְתַּלֵּק שָׁם בְּסוֹד הַטּוֹב הַמּוּשְׁרָשׁ שָׁם, שֶׁכָּל מַר עֶלְיוֹן שָׁרְשׁוֹ מָתוֹק, וְיָכוֹל לִיכָּנֵס דֶּרֶךְ שָׁרְשׁוֹ לְהֵיטִיב עַצְמוֹ. וְלָזֶה הַפְּעוּלוֹת עַצְמָן מֵיטִיב הָאָדָם וּזְדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כְזָכִיוֹת, כִּי הִנֵּה אוֹתָן הַפְּעוּלוֹת שֶׁעָשָֹה הָיוּ מְקַטְרְגִים מִסִּטְרָא דִּשְֹמָאלָא, שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה הֲרֵי מַכְנִיס וּמַשְׁרִישׁ אוֹתָן הַפְּעוּלוֹת לְמַעְלָה, וְכָל אוֹתָם הַמְּקַטְרֵגִים אֵינָם מִתְבַּטְלִין אֶלָּא מְטִיבִין עַצְמָן וּמִשְׁתָּרְשִׁים בַּקְּדוּשָׁה כְּעֵין הֲטָבַת קַיִן. וַהֲרֵי אִם קַיִן שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְנִתְקַן, הִנֵּה זְדוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבּוֹ הוֹלִיד אֶת קַיִן, קַינָא דִמְסָאֲבוּתָא, הָיָה נֶחְשַׁב לוֹ זְכוּת, בְּסוֹד "בְּרָא כָּל סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא נִמְשָׁךְ מִשָּׁם, וְכָל עֲנָפָיו עֲתִידִין לְהִתְמַתֵּק וְהֵם שָׁבִים וּמִתְמַתְּקִים. וְהַיְינוּ מַמָּשׁ מִן הַטַּעַם שֶׁפֵּירַשְׁתִּי, שֶׁהָאָדָם מַשְׁרִישׁ בְּעַצְמוֹ סוֹד הָרָע וּמַמְתִּיקוֹ וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב. לְפִיכָךְ הָאָדָם מְטַהֵר יֵצֶר הָרָע וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב וְהוּא מִשְׁתָּרֵשׁ בַּקְּדוּשָׁה לְמַעְלָה: וְזוֹ הִיא מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהָאָדָם יִתְנַהֵג בָּהּ, צָרִיךְ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יְהַרְהֵר בָּהּ וְיַעֲשֶֹה תְּשׁוּבָה בְּצַד מָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה: