תומר דבורה – כד אלול

פֶּרֶק שִׁשִּׁי: הֵיאָךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַגְּבוּרָה. דַּע, כִּי כָל פְּעוּלוֹת הִתְעוֹרְרוּת יֵצֶר הָרָע, הֵן מַמָּשׁ מְעוֹרְרוֹת הַגְּבוּרוֹת הַחֲזָקוֹת, לְכָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעַ לַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר גְּבוּרָה. וְהַטַּעַם, שֶׁהָאָדָם נוֹצַר בִּשְׁתֵּי יְצִירוֹת, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, זֶה חֶסֶד וְזֶה גְּבוּרָה. אָמְנָם פֵּירְשׁוּ בְּזוֹהַר פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (מט א), שֶׁיֵּצֶר טוֹב נִבְרָא לָאָדָם עַצְמוֹ, לְצָרְכּוֹ, וְיֵצֶר הָרָע לְצוֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ. רְאֵה כַּמָּה מְתוּקִים דְּבָרָיו. הֲרֵי הַתִּפְאֶרֶת, בַּעַל הַחֶסֶד נוֹטֶה אֶל הַיָּמִין, וְכָל הַנְהָגוֹתָיו בִּימִין יֵצֶר טוֹב, וְהַנְּקֵבָה שְֹמָאלִית וְכָל הַנְהָגוֹתֶיהָ בִּגְבוּרָה, אִם כֵּן רָאוּי שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי מְעוֹרֵר אָדָם הָעֶלְיוֹן בִּגְבוּרָה וּמְאַבֵּד הָעוֹלָם, אִם כֵּן, כָּל מִדוֹת שֶׁיְּעוֹרֵר הָאָדָם לְעַצְמוֹ לְצַד הַגְּבוּרָה וְיֵצֶר הָרָע, פּוֹגֵם הָאָדָם הָעֶלְיוֹן. וּמִכָּאן יִרְאֶה כַּמָּה מְגוּנֶה הַכַּעַס וְכָל כַּיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁהוּא מַגְבִּיר הַגְּבוּרוֹת הַקָּשׁוֹת. אָמְנָם יֵצֶר הָרָע צָרִיךְ לִהְיוֹת קָשׁוּר וְאָסוּר, לְבִלְתִּי יִתְעוֹרֵר לְשׁוּם פְּעוּלָה שֶׁבָּעוֹלָם מִפְּעוּלוֹת גּוּפוֹ, לֹא לַחְמוֹד בִּיאָה וְלֹא לְחֶמְדַת מָמוֹן וְלֹא לְצַד כַּעַס וְלֹא לְצַד כָּבוֹד כְּלָל. אָמְנָם לְצוֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ יְעוֹרֵר יִצְרוֹ בְּנַחַת לְצַד הַגְּבוּרוֹת הַמְּתוּקוֹת, כְּגוֹן לְהַלְבִּישָׁהּ, לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת, וְיֹאמַר, "בָּזֶה שֶׁאֲנִי מַלְבִּישָׁהּ אֲנִי מְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה", שֶׁהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת בַּבִּינָה, שֶׁהִיא גְבוּרָה דְכָלִיל כּוּלְּהוּ גְּבוּרוֹת, וְהֵן מִתְמַתְּקוֹת בַּהֲמוֹן רַחֲמִים, לְפִיכָךְ כָּל תִּיקוּנֵי הַבַּיִת הֵם תִּיקוּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מִתְמַתֶּקֶת מִצַּד יֵצֶר הָרָע, הַנִּבְרָא לַעֲשֹוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ לֹא זוּלַת. לְפִיכָךְ לֹא יְכַוֵּין הָאָדָם בּוֹ שׁוּם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם, אֶלָּא כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ מִתְנָאָה לְפָנָיו בְּדִירָה נָאָה יְכַוֵּין לְתִיקוּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁהִיא מִתְתַּקֶּנֶת בַּגְּבוּרוֹת הַשְּמָאלִיוֹת הַטּוֹבוֹת, שֶׁמִּשָּׁם הָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד. וּמִצַּד זֶה יְעוֹרֵר הַיֵּצֶר הָרָע לְאַהֲבָתָהּ, וְאָז יְכַוֵּין אֶל הַשְּמאֹל הַמִּתְעוֹרֵר לְקָרְבָהּ בְּסוֹד "שְֹמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" (שיר השירים ח ג). שֶׁאֵינָהּ מִתְקַשֶׁרֶת תְּחִלָּה אֶלָּא מִצַּד הַשְּמֹאל, וְאַחַר כַּךְ "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שם), יְכַוֵּין לְמַתֵּק כָּל אוֹתָם הַתִּיקוּנִים בְּיִצְרוֹ הַטּוֹב, וּלְתַקֵּן אוֹתָם מַמָּשׁ, לְשַֹמְּחָהּ בִּדְבַר מִצְוָה לְשֵׁם יִחוּד עֶלְיוֹן. הֲרֵי הִמְתִּיק כָּל הַגְּבוּרוֹת וְתִיקְּנָם בַּיָּמִין. וְדֶרֶךְ זֶה יִהְיֶה לְכָל מִינֵי חֶמְדָּה הַבָּאִים מִצַּד יֵצֶר הָרָע, יִהְיֶה עִקָּרָם לְתִקּוּנֵי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הוֹכִיחַ ה' לוֹ לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וְיַהֲפוֹךְ כֻּלָּם אַחַר כָּךְ לַעֲבוֹדַת ה', לְקַשְּׁרָם בַּיָּמִין: