תומר דבורה – י אלול

פֶּרֶק שֵׁנִי: עוֹד, לִהְיוֹת הָאָדָם דּוֹמֶה לְקוֹנוֹ, בְּסוֹד מִדַּת הַכֶּתֶר. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ כַּמָּה גוּפֵי פְּעוּלוֹת, שֶׁהֵם עִיקַר הַהַנְהָגָה: הָרִאשׁוֹנָה. הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל, הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר, שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלָּה וּמִתְגָאָה לְמַעְלָה, אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָה תָּדִיר. וְזֶה מִשְׁנֵי טְעָמִים, הָאֶחָד שֶׁהוּא בּוֹשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסִיבָּתוֹ, אֶלָּא מַאֲצִילוּ מַבִּיט בּוֹ תָּמִיד לְהֵיטִיבוֹ, וְהוּא מַבִּיט בְּתַחְתּוֹנִים. כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעֲלָה, לְהִתְגָּאוֹת, אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָה. לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְהַרֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא תְּלוּיָה דֶּרֶךְ כְּלָל בְּרֹאשׁ, שֶׁאֵין הָאָדָם מִתְגָאֶה אֶלָּא בַּהֲרָמַת רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְהֶעָנִי מַשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ לְמַטָה: וַהֲרֵי אֵין סַבְלָן וְעָנָיו כֵּאלֹהֵינוּ בְּמִדַּת הַכֶּתֶר, שֶׁהִיא תַּכְלִית הָרַחֲמִים, וְלֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו שׁוּם פְּגָם, וְלֹא עָוֹן, וְלֹא דִין, וְלֹא שׁוּם מִדָּה מוֹנַעַת מִלְּהַשְׁגִּיחַ וּלְהַשְׁפִּיעַ וּלְהֵיטִיב תָּדִיר. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁשּׁוּם סִבָּה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תִמְנָעֵהוּ מִלְּהֵיטִיב, וְשׁוּם עָוֹן אוֹ מַעֲשֶֹה בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי הָגוּן לֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִלְּהֵיטִיב לְאוֹתָם הַצְּרִיכִים טוֹבָתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע. וּכְמוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִנִּים וְאֵינוֹ מְבַזֶּה שׁוּם בְּרִיָּה, שֶׁאִלּוּ יְבַזֶּה הַבְּרוּאִים מִפְּנֵי פְּחִיתוּתָם לֹא יִתְקַיְּימוּ בָּעוֹלָם אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, אֶלָּא מַשְׁגִּיחַ וְנוֹתֵן רַחֲמָיו עַל כֻּלָּם, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מֵיטִיב לַכֹּל, וְלֹא יִתְבַּזֶּה שׁוּם נִבְרָא לְפָנָיו, אֶלָא אֲפִלּוּ בְּרִיָּה קַלָּה שֶׁבְּקַלִּים תִּהְיֶה מְאֹד חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו וְיִתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, וְיֵיטִיב לְכָל הַמִּצְטָרֵךְ אֶל טוֹבָתוֹ. וְזוֹ מִדָּה תְּלוּיָה בְּכֶתֶר בְּסוֹד הָרֹאשׁ דֶּרֶךְ כְּלָל: