תומר דבורה – ו אלול (הלימוד של שבת)

הח' יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ: הֲרֵי הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִם יִשְֹרָאֵל בְּמִדָּה זוֹ, וְהִיא סוֹד כְּבִישַׁת הֶעָוֹן. כִּי הִנֵּה הַמִּצְוָה הִיא כְּפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָהּ, וּבוֹקַעַת וְעוֹלָה עַד אֵין תַּכְלִית לִכְנוֹס לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. אָמְנָם הָעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם כְּנִיסָה שָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כּוֹבְשָׁם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ, כְּדִכְתִיב (תהלים ה ה), "לֹא יְגוּרְךָ רָע", "לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע" (שוחר טוב שם, שבת קמ"ט ב) אִם כֵּן אֵין הֶעָוֹן נִכְנַס פְּנִימָה. וּמִטַּעַם זֶה "שְֹכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא" (קדושין ל"ט ב), מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוָה הִיא לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו, שָֹכָר רוּחָנִי בָּעוֹלָם גַּשְׁמִי, וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקוֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יִקַּח שׁוֹחַד שֶׁל מִצְווֹת. הַמָּשָׁל בָּזֶה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הא אוֹמֵר, "עָשָֹה אַרְבָּעִים מִצְווֹת וְעֶשֶֹר עֲבֵירוֹת נִשְׁאֲרוּ שְׁלשִׁים מִצְווֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶֹר בְעֶשֶֹר", חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָֹה עֲבֵירָה אַחַת, דוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָֹרַף אֶת הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיְּרַצֶּה חוֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְֹכַר כָּל מִצְוֹתָיו. וְזֶה חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶֹה הַקָּבָּ"ה עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה מִן הַמִצְווֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְווֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד וּמִתְעַלּוֹת עַד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יְנַכֶּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל הָעֲבֵירוֹת. כִּי שְֹכַר הָעֲבֵירָה הוּא מֵחֵלֶק הַגֵּיהִנּוֹם, הַנִּבְזֶה, וְהַמִּצְווֹת שְֹכָרָן מֵהַנִּכְבָּד, בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, וְהֵיאַךְ יְנַכֶּה אֵלּוּ בְּצַד אֵלּוּ. אֶלָּא הַקָּבָּ"ה גוֹבֶה חוֹב הָעֲבֵירוֹת וּמְשַׁלֵם שְֹכַר כָּל הַמִּצְווֹת. וְהַיְנוּ "יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ", שֶׁאֵין הָעֲוֹנוֹת מִתְגַּבְּרִין לְפָנָיו כְּמִצווֹת, אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אוֹתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּוְלֹא יִכָּנְסוּ, עִם הֱיוֹת שֶׁהוּא מַשְׁגִיחַ עַל דַרְכֵי אִישׁ, הַטּוֹב וְהָרָע, עִם כָּל זֶה הַטּוֹב אֵינוֹ כּוֹבְשׁוֹ, אֶלָּא פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה עַד לִמְאֹד, וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכבָּד; וַעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם סְגוּלָה זוֹ, אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אוֹתָם, שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ הַצְלָחָה זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ פְּנִימָה: אַף מִדָּה זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ, שֶׁלֹּא יִכְבּוֹשׁ טוֹבַת חֲבֵרוֹ וְיִזְכּוֹר רָעָתוֹ שֶׁגְּמָלָהוּ, אֶלָּא אַדְרַבָּה, יִכְבּוֹשׁ הָרָע וְיִשְׁכְּחֵהוּ, וְיַזְנִיחֵהוּ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוֹרוֹ רָע, וְתִהְיֶה הַטּוֹבָה סְדוּרָה תָּמִיד לְפָנָיו, וְיִזְכּוֹר לוֹ הַטּוֹבָה וְיַגְבִּירָה לוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִֹים שֶׁעָשָֹה לוֹ, וְלֹא יְנַכֶּה בְּלִבּוֹ לֵאמֹר, "אִם עָשָֹה לִי טוֹבָה הֲרֵי עָשָֹה לִי רָעָה" וְיִשְׁכַּח הַטּוֹבָה, לֹא יַעֲשֶֹה כֵּן. אֶלָּא בָּרָעָה יִתְרַצֶּה כָּל דֶּרֶךְ רִיצוּי שֶׁיּוּכַל, וְהַטּוֹבָה אַל יַזְנִיחָה לְעוֹלָם מִבֵּין עֵינָיו, וְיַעְלִים עֵינוֹ מִן הָרָעָה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקָּבָּ"ה כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת, כִּדְפֵירַשְׁתִּי: